Quotation_auto על שמואל ב 17:19

אמר רבא למהלי למיכתב שכבת זרע בשפחה חרופה שכבת זרע באשת איש, שכבת זרע בסוטה. בשפחה חרופה כדאמרן, באשת איש פרט למשמש לאחר מיתה, סלקא דעתך אמינא לאחר מיתה נמי שארו איקרי אימא ליחייב עלה משום אשת איש, קא משמע לן. בסוטה למה לי, פרט לשקנא לה דרך אברים סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קא קפיד קמ"ל. תנו רבנן בזמן שהאשה לוקה איש מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן, מנלן אמר רבא דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו' מכדי עד הכא באיש משתעי קרא ניכתוב והביא (דאיש) את אשמו ובסוף נכתב בקורת תהיה אמאי כתב בקורת ברישא. ה"ק בקורת (היא) [תהיה] והביא את את אשמו ואם לא תהיה (היא) בקורת לא יביא הוא את אשמו. ואימא הוא לא דמעטיה קרא אבל היא תלקי ותייתי קרבן, והביא את אשמו כתיב. אמר רב יהודה כל עריות אחד נעור ואחד ישן פטור ונעור חייב וכאן נעור נמי פטור. מ"ט דהא אקשו להדדי. אמר רב ששת עשו גומר בשלא כדרכה בשפחה דלא מיחייב כמערה בכדרכה בשפחה דפטור. מ"ט שכבת זרע כתיב, מתכוון בשלא כדרכה בשפחה דלא מיחייב כשאין מתכוון בדרכה דפטור, מ"ט שכבת זרע כתיב, נעור בשלא כדרכה בשפחה דלא מיחייב כישן בכדרכה דפטור, מאי טעמא שכבת זרע כתיב. אמר ר' יצחק לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד שנאמר והיא שפחה נחרפת. ומאי משמע דהדין נחרפת לישנא דשנויי הוא דכתיב ותשטח עליו הריפות, ואיבעית אימא מהכא אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות. והפדה יכול כולה, תלמוד לומר לא נפדתה, אי לא נפדתה יכול כולה, תלמוד לומר והפדה, הא כיצה פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי. אם כן מה תלמוד לומר והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם. רבי אליעזר בן עזריה אומר כל העריות מפורשות לנו אין לנו משוייר אלא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי. אחרים אומרים לא יומתו כי לא חופשה בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד (עברי) [כנעני]. ור' ישמעאל בשלמא והפדה לא נפדתה כדקתני דברה תורה כלשון בני אדם, אלא דקתני מאורסת לעבד עברי מנלן דכתיב כי לא חופשה מכלל דהוא חופש. רבי אליעזר בן עזריה היינו רבי עקיבא לרבי ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוותך סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתב קרא כי לא חופשה, והפדה למה לי, ש"מ להכי אתא לחציה שפחה וחציה בת חורין. בשלמא לאחרים קסברי והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם, אלא הא דעבד (עברי) [כנעני] מנלן, א"ק כי לא חופשה אם אינו ענין לדידה תנהו ענין לדידיה. רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא יכול יהא כסף גומר בה כדרך שהשטר גומר בה תלמוד לומר והפדה לא נפדתה או הופשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חופשה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה. תנו רבנן המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה. אמררבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר בין כולו בין חציו, ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה לחציה לא אף עבד נמי לחציו לא. אבל בכסף דברי הכל קנה. פדויה ואינה פדויהוכו'. והפדה יכול לכל תלמוד לומר לא נפדתה. אי לא נפדתה יכול לכל תלמוד לומר והפדה, הא כיצד פדויה ואינה פדויה בכסף ובשוה כסף, ואין לי אלא בכסף, בשטר מנין תלמוד לומר או חופשה לא נתן לה ולהלן הוא אומר וכתב לה ספר מה להלן בשטר אף כאן בשטר. ואין לי אלא חציו בכסף וכולו בשטר, חציו בשטר מנין תלמוד לומר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר בין כולו בין חציו. רישא דברי הכל וסיפא רבי. מה בין שפחה לעריות שלא שותה להן לא לעונש ולא לקרבן. כל עריות בחטאת והשפחה כאשם, כל עריות בנקבה ושפחה בזכר. כל עריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן, והשפחה לא השוה את האיש לאשה למכות ולא האשה לאיש לקרבן. כל העריות עשה מערה כגומר וחייב על כל ביאה וביאה החמיר בשפחה שעשה מזיד כשוגג. מנלן דהיא לקיא והוא לא לקי דתנו רבנן בקורת תהיה מלמד שהיא לוקה, יכול שניהן לוקין תלמוד לומר תהיה היא לוקה והוא לא לקי. ממאי דהדין בקורת לישנא דמלקות, אמר ר' יצחק תהא בקראי. כדתנן גדול שבדיינין קורא, שני מונה, שלישי אומר הכהו, רב אשי אמר בבקור תהיה כדתנן אין אומרין אותו אלא מכות הראויות להשתלש. וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו אשר חטא מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה, באיל האשם ונסלח לו חמטאתו אשר חטא לעשות מזיד כשוגג. והביא אף אחרים יום הכפורים. אשמו נאמר כאן אשמו ונאמר להלן אשמו מה אשמו האמור להלן מותרו נדבה אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה איל האשם מה איל האשם האמור להלן בכסף שקלים אף איל האשם האמר כאן בכסף שקלים:

אמר רבא למהלי למיכתב שכבת זרע בשפחה חרופה שכבת זרע באשת איש, שכבת זרע בסוטה. בשפחה חרופה כדאמרן, באשת איש פרט למשמש לאחר מיתה, סלקא דעתך אמינא לאחר מיתה נמי שארו איקרי אימא ליחייב עלה משום אשת איש, קא משמע לן. בסוטה למה לי, פרט לשקנא לה דרך אברים סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קא קפיד קמ"ל. תנו רבנן בזמן שהאשה לוקה איש מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן, מנלן אמר רבא דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו' מכדי עד הכא באיש משתעי קרא ניכתוב והביא (דאיש) את אשמו ובסוף נכתב בקורת תהיה אמאי כתב בקורת ברישא. ה"ק בקורת (היא) [תהיה] והביא את את אשמו ואם לא תהיה (היא) בקורת לא יביא הוא את אשמו. ואימא הוא לא דמעטיה קרא אבל היא תלקי ותייתי קרבן, והביא את אשמו כתיב. אמר רב יהודה כל עריות אחד נעור ואחד ישן פטור ונעור חייב וכאן נעור נמי פטור. מ"ט דהא אקשו להדדי. אמר רב ששת עשו גומר בשלא כדרכה בשפחה דלא מיחייב כמערה בכדרכה בשפחה דפטור. מ"ט שכבת זרע כתיב, מתכוון בשלא כדרכה בשפחה דלא מיחייב כשאין מתכוון בדרכה דפטור, מ"ט שכבת זרע כתיב, נעור בשלא כדרכה בשפחה דלא מיחייב כישן בכדרכה דפטור, מאי טעמא שכבת זרע כתיב. אמר ר' יצחק לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד שנאמר והיא שפחה נחרפת. ומאי משמע דהדין נחרפת לישנא דשנויי הוא דכתיב ותשטח עליו הריפות, ואיבעית אימא מהכא אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות. והפדה יכול כולה, תלמוד לומר לא נפדתה, אי לא נפדתה יכול כולה, תלמוד לומר והפדה, הא כיצה פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי. אם כן מה תלמוד לומר והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם. רבי אליעזר בן עזריה אומר כל העריות מפורשות לנו אין לנו משוייר אלא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי. אחרים אומרים לא יומתו כי לא חופשה בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד (עברי) [כנעני]. ור' ישמעאל בשלמא והפדה לא נפדתה כדקתני דברה תורה כלשון בני אדם, אלא דקתני מאורסת לעבד עברי מנלן דכתיב כי לא חופשה מכלל דהוא חופש. רבי אליעזר בן עזריה היינו רבי עקיבא לרבי ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוותך סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתב קרא כי לא חופשה, והפדה למה לי, ש"מ להכי אתא לחציה שפחה וחציה בת חורין. בשלמא לאחרים קסברי והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם, אלא הא דעבד (עברי) [כנעני] מנלן, א"ק כי לא חופשה אם אינו ענין לדידה תנהו ענין לדידיה. רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא יכול יהא כסף גומר בה כדרך שהשטר גומר בה תלמוד לומר והפדה לא נפדתה או הופשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חופשה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה. תנו רבנן המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה. אמררבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר בין כולו בין חציו, ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה לחציה לא אף עבד נמי לחציו לא. אבל בכסף דברי הכל קנה. פדויה ואינה פדויהוכו'. והפדה יכול לכל תלמוד לומר לא נפדתה. אי לא נפדתה יכול לכל תלמוד לומר והפדה, הא כיצד פדויה ואינה פדויה בכסף ובשוה כסף, ואין לי אלא בכסף, בשטר מנין תלמוד לומר או חופשה לא נתן לה ולהלן הוא אומר וכתב לה ספר מה להלן בשטר אף כאן בשטר. ואין לי אלא חציו בכסף וכולו בשטר, חציו בשטר מנין תלמוד לומר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר בין כולו בין חציו. רישא דברי הכל וסיפא רבי. מה בין שפחה לעריות שלא שותה להן לא לעונש ולא לקרבן. כל עריות בחטאת והשפחה כאשם, כל עריות בנקבה ושפחה בזכר. כל עריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן, והשפחה לא השוה את האיש לאשה למכות ולא האשה לאיש לקרבן. כל העריות עשה מערה כגומר וחייב על כל ביאה וביאה החמיר בשפחה שעשה מזיד כשוגג. מנלן דהיא לקיא והוא לא לקי דתנו רבנן בקורת תהיה מלמד שהיא לוקה, יכול שניהן לוקין תלמוד לומר תהיה היא לוקה והוא לא לקי. ממאי דהדין בקורת לישנא דמלקות, אמר ר' יצחק תהא בקראי. כדתנן גדול שבדיינין קורא, שני מונה, שלישי אומר הכהו, רב אשי אמר בבקור תהיה כדתנן אין אומרין אותו אלא מכות הראויות להשתלש. וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו אשר חטא מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה, באיל האשם ונסלח לו חמטאתו אשר חטא לעשות מזיד כשוגג. והביא אף אחרים יום הכפורים. אשמו נאמר כאן אשמו ונאמר להלן אשמו מה אשמו האמור להלן מותרו נדבה אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה איל האשם מה איל האשם האמור להלן בכסף שקלים אף איל האשם האמר כאן בכסף שקלים: